מגורשי ספרד – היסטוריה

גירוש ספרד הוא גירושם הכפוי של יהודי מלכויות קסטיליה ואראגון אשר הסתיים בתשעה באב שנת 1492. הגירוש בא בעקבות צו שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה, ובו נאסרה עפ"י חוק ישיבתם של יהודים בממלכתם. הצו שיקף מדיניות קנאית דתית של הכתר הספרדי שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים.

בחודש שלאחר חתימת הצו ניסו מנהיגים יהודים, ובהם גזברם של פרננדו ואיזבלה, דון יצחק אברבנאל, ללא הצלחה, להביא לביטול הגזרה. בסופו של דבר פורסם הצו בסוף חודש אפריל, ובמסגרתו ההוראה לבצעו תוך 3 חודשים. בעקבות הצו ליהודים ניתנה אפשרות הבחירה להתנצר או לעזוב את מולדתם תוך ארבעה חודשים. אלפי יהודים, בהם הרב הראשי ורבים מבני המשפחות העשירות ורבות ההשפעה, העדיפו להיטבל לנצרות, ולא הצטרפו לכ-150,000 (ויש המעריכים הרבה יותר) היהודים אשר גורשו מספרד. אך ביחס לכמות המגורשים, רק חלק קטן מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כאנוסים.

קסטיליה ספרדית מתקופת גירוש יהודי ספרד

מרבית היהודים המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון אל צפון אפריקה ולאימפריה עות'מאנית, ובאירופה: צרפת, ובריטניה, איטליה, ארצות השפלה, בולגריה וגרמניה וחלקם לפורטוגל (עד שגורשו גם משם, עם כל יהודי המדינה, ב-1496/7) יהודי ספרד לא הורשו למכור את רכושם, שהופקע לאוצר הממלכה והכנסייה. אלפי יהודים נטבחו בטרם הגיעו ליעד מבטחים.

לאחר הגירוש לא נשאר זכר ליהודים על אדמת ספרד; נשארו רק "נוצרים חדשים", שרבים מהם המשיכו ביהדותם בסתר וחיכו לשעת כושר להימלט לארצות חוץ. בתקופות מאוחרות יותר שבו יהודים מעטים לספרד, ורק בשנת 1968 הודיעה ממשלת ספרד על ביטול צו הגירוש. עד עצם היום הזה, הקהילה היהודית בספרד קטנה מאוד יחסית לשאר ארצות אירופה המערבית.

 

לקריאת מאמרים נוספים, לחץ כאן